האמת לגבי תנורי אינפרא-אדום “עמידים בפני מים”
תראו הרבה תנורי שולחן שטוענים לרמת עמידות IP55. על הנייר, זה נשמע נהדר. אבל הבעיה היא שהמכל שבו נמצאים החלקים האלו אינו המקום שבו התנורים האלו נהרסים. הבעיה האמיתית נמצאת בנקודה בה החוטים החשמליים נכנסים לתנור.
בתנורי אינפרא-אדום בעלי חום גבוה, הנקודה בה החוטים החשמליים נפגשים עם רכיב החימום היא בעצם אזור מסוכן. רוב החברות משתמשות בחומרי אטימה רגילים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. הם נשברים או נסדקים. וכשזה קורה, הלחות חודרת פנימה, והחוטים החשמליים נשרפים.
למה המוצרים הזולים נכשלים
רוב קווי הייצור פשוט משתמשים בסיליקון או דבק רגילים, וזהו. אבל תנורים אלו מתרחבים ומתכווצים כל הזמן כשהם מתחממים ומתקררים. תנועה זו גורמת להרס הדבק הזול. נוצרים סדקים קטנים, והלחות חודרת פנימה. כך החוטים החשמליים נשרפים. זו קטסטרופה, בעיקר במפעלים שבהם יש אדי מים או חומרים כימיים.
איך אנו פותרים את הבעיה
כדי למנוע את הקצרים האלו, אי אפשר להשתמש בפתרונות זולים. אנו משתמשים בסיליקון פלואורוסיליקוני בעל עמידות גבוהה, או באפוקסי סירמיטי. למה? כי החומר הזה מתרחב ומתכווץ באותו קצב כמו צינור הקוורץ. הוא נשאר חזק, גם כשהרכיב החימום דולק בצבע אדום.
אנו גם שמים דגש על תהליך החיבור של החוטים. אם הטולרנציות אינן נכונות, נוצרים “נקודות חם”. כדי למנוע זאת, אנו משתמשים בתהליך אטימה באמצעות ואקום. כך נעלמים כל שקעי האוויר, ואין שום דבר שיכול לגרום לפגיעה באטימה.
החיסרון
הוספת אטימה מסוג IP55 משנה את הפיזיקה של חיבור החוטים. אי אפשר פשוט להוסיף אטימה לכל תנור באופן אקראי ולקוות לטוב. החוטים חייבים להיות מתאימים למשימה. אם משתמשים בחוטים עם ציפוי PVC רגיל, לא משנה כמה טובה האטימה – החוטים עדיין יימסו. יש להשתמש בחוטים עם ציפוי PTFE או סיליקון.
אם החוטים אינם מתאימים, האטימה עלולה להפוך לבעיה. היא תכלא את החום בתוך התנור, עד שהחוטים יימסו מבפנים.